זה עולם חדש ומשונה ומרתק.
הפעם הראשונה בה כתבתי על עבודת קידוד עם ChatGPT הייתה ב-2022, בפוסט השיחה שלי עם ChatGPT. בקושי עברו מאז שלוש שנים, ואני כבר כמעט ולא מזהה את העבודה שלי. כל כך הרבה השתנה ביומיום שלנו כמתכנתות. השימוש בכלי בינה מלאכותית תוך כדי עבודה הוא כבר לא המלצה אלא ציפייה. הכלים הללו משפרים את המהירות שלנו, ולפיהן אנחנו נמדדות, והקצב שבו הן משולבים בעבודה שלנו רק הולך ועולה.
אני לא אשקר. זה ממש מוזר לכתוב בלוג שעוסק בדברים כמו רקורסיה ועצים בזמן שהתחושה הרווחת היא שעוד כמה שנים מתכנתות ומתכנתים כבר בכלל לא יצטרכו לדעת מה זה לולאה. אנחנו רק נדבר עם הבינה המלאכותית ונגיד לה מה לייצר לנו והיא תעשה את זה.
אני לא מתיימרת לצפות מה צופן העתיד. אני לא יודעת מה יקרה למקצוע התכנות, ולכמה פיטורים אנחנו עוד יכולות לצפות. אני כן יודעת להגיד שדברים משתנים, מהר, אבל זה לא ממש חדש. אנחנו במקצוע שכולו רצוף שינויים מהירים ואינסופיים. אני נזהרת לא ליפול למלכודת של להסתכל עשור אחורה על ״תור הזהב״ של המשכורות והתכנות כעולם שנגנב מאיתנו, ועל העתיד כמסוכן ומפחיד. העבודה דורשת מאיתנו ללמוד מהר ולהסתגל לטכנולוגיות חדשות, וזה בדיוק מה שאנחנו הולכות לעשות.
אני נמצאת בעמדה טובה לאמץ את הטכנולוגיה החדשה הזו, אין ספק. אני פחות יודעת להגיד מה יקרה לג׳וניוריות וג׳וניורים, ואיך הם יכנסו לתעשייה בשנים הקרובות. אני חושבת שאנחנו נצטרך להגדיר מחדש את תפקיד הג׳וניורית. נצטרך ללמוד מחדש איך להעניק לדור העתיד את כל המיומנויות שהן יצטרכו – כי, כן, עבודה עם בינה מלאכותית עדיין דורשת המון מיומנויות פיתוח. פשוט מיומנויות שונות.
מה עכשיו?
אז לא בא לי לכתוב על אלגוריתמים בסיסיים כרגע, זה לא מה שאני עושה בזמני הפנוי. מה שאני כן עושה בזמני הפנוי כרגע זה לתכנת עם בינה מלאכותית. המון, כל הזמן. ועל זה בא לי לכתוב!
אני חושבת שהייתה לי סוג של בושה סביב הנושא הזה. הרגשתי שלייצר אפליקציה עם אייג׳נט זה תכנות ״מזויף״, אז למה שאני אכתוב על זה בכלל? אבל אז הצלחתי לחשוב על הנושא מזווית חדשה, להסתכל על העבודה עם אייג׳נטים לא כ״לא תכנות״ אלא ככלי תכנות חדש. זה מה שזה – כלי, וזה מה שנדרש מאיתנו יותר ויותר בעבודה שלנו.
אני זוכרת כשהייתי בכיתה י״א, ולמדתי פסקל (הייתה לי מורה מהממת בשם שירלי, הלוואי שהיא קוראת את זה). אמא שלי, שלמדה לתכנת בשנות השבעים, נהגה לומר שמה שאני עושה עם פסקל זה לא תכנות. היא עבדה עם אסמבלי בצעירותה. היא הייתה מביאה הביתה כרטיסיות ניקוב ישנות עם קוד מכונה. היינו עושים מהם יצירות. אני חושבת שעכשיו אפשר לראות כאלה רק בוויקיפדיה.
חשבתי שזה הזוי שתכנות אי פעם דרש רמה כל כך פסיכית ובסיסית של דיבור עם המכונה. להעביר מידע מרגיסטר לרגיסטר? מה, אנחנו אנשי מערות?
ועכשיו, ממש לא קשה לי לדמיין את הילדים שלי בכיתה י״א נדהמים מהרעיון שאי פעם כתבתי בעצמי פונקציות ולולאות, זה יהיה מרוחק מהמציאות בערך כמו שכתיבת אסמבלי הייתה בשבילי.
אז כן בא לי לכתוב על העבודה עם אייג׳נטים. על ייצור אפליקציות שדורש פחות ידע בסינטקס והרבה יותר ידע בארכיטקטורה. אני חושבת שזו התקדמות מעניינת, ונולדה לי מחדש תשוקה לעבודה שכבר כמה שנים לא הייתה לי (ולכן אני עובדת על הפוסט הזה ב-12 בלילה, בזמן שהאייג׳נט של base44 מעבד את ההוראות האחרונות שלי).
אני עובדת כבר חודשיים בערך על אפליקציית מחזור שהיא אפליקציית המחזור מהחלומות שלי. שיהיה בה את כל מה שאני צריכה והיא תיראה בדיוק איך שאני רוצה. כבר מזמן התחלתי להאמין שהקוסטומיזציה של העתיד זה לכתוב לעצמך אפליקציות.
תוך כדי כתיבה תיעדתי לעצמי את כל הקשיים, והיו המון מהם, כי ידעתי שזה הולך להיות פוסט.
האפליקציה עוד לא גמורה, וגם אני לא. אז אתן מוזמנות להמשיך לעקוב.
עמדתי בנושא שימוש בבינה מלאכותית
אני משתמשת בבינה מלאכותית לכתיבת קוד כל הזמן. עם זאת, אני לא משתמשת בה ליצירת תוכן או תמונות.
כיוון שרוב חבריי וחברותיי הם יוצרי אמנות ותוכן, אני מתנגדת עקרונית ליצירת תמונות. כיוון שהכתיבה היא האמנות שלי, וגם תחביב, אני לא רוצה לתת ל-AI לעשות אותה במקומי.
אז אתן לא תראו בבלוג תמונות שנוצרו ב-AI (מה שנהיה יותר ויותר קשה למצוא בימים אלו), וכל מילה בפוסטים שתקראו נכתבה על ידי.
