לכבוד יום האישה 2022 השתתפתי השנה בכמה פאנלים טכנולוגיים מעניינים. אחד מהפאנלים האלה היה ספייס בטוויטר שארגנו והנחו ענבר ואנה מריסקיפייד בנושא יציאה מאזור הנוחות שלנו למטרות קידום קריירה. בפאנל השתתפנו אני, ויקי, מורן ואוריין. כולנו הסכמנו שהפעם פחות בא לנו לדבר על גורמים חיצוניים שמשפיעים עלינו. יותר עניין אותנו לדבר על הדרכים בהן אנחנו איתגרנו ודחפנו את עצמנו.
בהשראת הפאנל חשבתי על כל הדברים השונים שעשיתי ואני ממשיכה לעשות כדי להתקדם, גם בקריירה וגם בחיים. דברים פרקטיים וישימים שאני יכולה להגיד בוודאות שבלעדיהם לא הייתי מגיעה לאיפה שאני נמצאת היום. זו לא רשימה ממצה, ואני שומרת את הזכות לכתוב לה חלק ב׳ בעתיד (אתן יודעות שאני אוהבת סדרות), אבל אלו הדברים המרכזיים בעיניי כרגע.
בחרתי בן זוג שרואה את הזוגיות שלנו וההורות שלנו כאחריות משותפת
זו נקודה קצת גדולה להתחיל איתה, אבל זה גם הבסיס שמאפשר את כל השאר. לטפל בבית ומשפחה זו עבודה במשרה מלאה וחצי לפחות. אף אחת לא יכולה גם להיות היחידה שמנהלת את משק הבית והילדים וגם לקדם את עצמה בקריירה. אין לנו מספיק שעות ביממה, או מספיק כפיות אנרגיה בנפש.
מהרגע בו אני ובן זוגי התחלנו לדבר על הבאת ילדים לעולם, הנושא של חלוקת אחריות והקריירות שלנו תמיד היה שם. אני ידעתי מהרגע הראשון שהוא רוצה להיות אבא ב-100%. גם ברמת המטלות וגם ברמת הנטל המנטלי. הוא ידע שהעבודה שלי נמצאת במקום מאוד גבוה בסדר העדיפויות שלי, ושטיפול בילדים לא יבוא על חשבונה.
השיחה הזו, על חלוקת אחריות ונטל התחילה אז ואף פעם לא הפסיקה. גם ברמה התיאורטית של הערכים והגישות החינוכיות שלנו, וגם ברמה המאוד פרקטית. לדוגמא, כמו הכלל שלנו שהזכרתי לא מזמן, שכל אחד מאיתנו מקבל ערב בשבוע לעבוד על הדברים שחשובים לו (למרות שיש לנו תינוק חדש בבית), בזמן שהשני מטפל לבד בילדים באותו ערב. אנחנו עושים את זה כי אנחנו יודעים שההתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו היא מטרה זוגית משותפת.
ההשקעה המשותפת שלנו בלהמשיך את השיחה הזו כל הזמן, להסתנכרן מחדש, לעדכן ולוודא שאנחנו משתנים יחד היא האתגר הכי גדול והכי משתלם.
התחלתי טיפול פסיכולוגי
זה היה אחרי לידת הבן הגדול שלי. ראיתי שהחיים מתחילים להיות קשים מדי, ואחרי 30 שנה של דחיפת רגשות קשים עמוק עמוק מתחת לפני השטח החלטתי שאולי לא יזיק לי לקבל קצת עזרה וכלים.
פניה לפסיכולוגית היה לגמרי הצעד הנכון מבחינתי, והוא הציל אותי מהרבה בחינות. טיפול שבועי הוא השקעה משמעותית, גם של זמן וגם של כסף, אבל אני כל כך שמחה שעשיתי את זה. העזרה שקיבלתי קידמה אותי גם בחיים האישיים שלי, אבל גם בקריירה – בהתנהלות שלי בסיטואציות קשות, באינטרקציה עם אנשים בכלל וקולגות ומנהלים בפרט, ועוד הרבה דברים שאף אחד לא ממש מלמד אותנו לעשות.
בחרתי להתלבש בצורה נוחה
הסעיף הזה אולי נשמע קצת מוזר, אבל וואו, איזה שינוי משמעותי זה היה.
יש לי מזל, אני עובדת בהייטק הישראלי. זה אומר שמאז ומתמיד קוד הלבוש שהייתי צריכה לעמוד בו היה מינימלי. אבל, כמו הרבה נשים אחרות, היו קודים שהצבתי לעצמי, איזשהו מינימום של איך נראה לי שאני צריכה להתלבש, כמה מסודרים ומחמיאים צריכים להיות הבגדים שלי.
לפני ארבע שנים בערך קראתי את הכתבה הזו, והיא שינתה משהו בתפיסה שלי. מאז שקראתי אותה התחלתי לחשוב הרבה יותר על הנוחות של הבגדים שלי ועד כמה הם משרתים אותי.
הגברים סביבי היו לבושים ב״מדים״ של ג׳ינס-דגמ״ח-מכנסיים-קצרים-טי-שירט, או חולצה מכופתרת במקרים מאוד רשמיים. בגדים שלא הייתה בעיה לשבת בהם ולתכנת במשך 12 שעות, לישון בהם מתחת לשולחן בהקאתון, או לצאת איתם לטיול חברה. אני, לעומת זאת, לבשתי מכנסיים שלחצו עליי אחרי ארוחת צהריים והפריעו לי לנשום ולחשוב. חולצות שהמחשוף שלהן ישב מצוין בעמידה, אבל ברגע שנשענתי קדימה בישיבה גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח ומודעת לעצמי. גופיות שגרמו לי להתחרט כל היום על כך ששכחתי להתאים בבוקר את צבע הרצועות של החזיה לגופיה וכו׳…
אלו לא דוגמאות קיצוניות. אני מעולם לא התלבשתי לעבודה בבגדים באמת ״לא נוחים״ (חשופים, צמודים, עקבים וכו׳). אני אפילו לא מתאפרת או מסדרת את השיער שלי. אבל גם הבגדים ״הרגילים״ שלי לא התאימו לשעות ארוכות בלי בדיקות, סידורים ותיקונים מול המראה.
לאט ובעקביות התחלתי להחליף את המלתחה שלי. התחלתי לבחור בבגדים שלאו דווקא הכי החמיאו למראה שלי, אבל הכי החמיאו לצורך שלי בבגדי עבודה נוחים. זה תהליך ארוך שאני עדיין נמצאת בו – כי לעזאזל, קשה להתנער מהרצון להיראות הכי יפה שאני יכולה, אפילו בעבודה. אבל זו מטרה חשובה והיא תמיד בראש שלי.
דיברתי על המשכורת שלי
השינוי הזה הוא הטרי ביותר בכל הרשימה. התחלתי איתו רק השנה.
אני חושבת שכבר ציינתי את זה בעבר, אבל אחד הגורמים העיקריים לעלייה במשכורת שלי בשנים האחרונות היא העבודה החשובה שעושה קהילת ״באות״. באות היא המקום הראשון שאי פעם נתקלתי בו בנשים שדיברו על השכר שלהן. דיברו במספרים אמתיים, בלי להתבייש. נשים אמרו כמה הן הרוויחו ויעצו לאחרות כמה לבקש במו״מ על שכר.
אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את המספרים שעליהן מתכנתות בעלות ניסיון דומה לשלי דיברו בקבוצה. הרגשתי תחושת הלם מהולה בבושה. בהתחלה היה לי קשה להאמין, אבל ככל שראיתי יותר ויותר עדויות של מתכנתות שציינו מספרים דומים הבנתי כמה מעט שילמו לי באותה התקופה.
הידע הזה, הכוח שמגיע ממספרים אמתיים שמגיעים מנשים אמתיות ולא מטבלאות שכר מומצאות דחף אותי לבקש יותר במו״מ מול מקומות עבודה. דחף אותי לבקש את השכר שמגיע לי. עם זאת, עדיין לא העזתי לדבר על מספרים בחיים האמתיים. אני המשכתי רק לקרוא בשקט ולא להשתתף בשיחה.
השנה, לראשונה, דיברתי עם מכרים מהתעשייה על המשכורות שלהם. העזתי לשאול כמה הם מרוויחים, כמה העלאה הם מתכננים לבקש או כבר ביקשו. זה מביך ומפחיד לשאול את השאלות האלה, זה מביך אותי אפילו לכתוב את זה. גיליתי שאנשים אחרים גם מפחדים לדבר על משכורות, בדיוק כמוני, אבל צמאים לידע. מי שדיברתי איתו שמח לדבר, ושמח לקבל את המידע שאני נידבתי. ככה, לאט לאט, ציירתי לעצמי תמונה מדויקת יותר של המשכורות שמקיפות אותי. הידע הזה איפשר לי להשתפר ולהיות אמיצה אפילו יותר במו״מים הבאים, ולייחל לעולם שבו יהיה לכולנו קצת יותר קל לדבר על המשכורות שלנו.
הפסקתי להרגיש שמקומות עבודה עושים לי טובה
את תסמונת המתחזה אני מניחה שכולכן כבר מכירות. זה הקול הקטן שיושב לנו בראש ולוחש לנו שאנחנו לא שוות כלום, שהתקבלנו לעבודה בטעות ובעוד רגע כולם יגלו את זה. יש עוד תסמונת, שהיא לא בדיוק מדוברת, אבל כל מי שאני מכירה שפוטרה בעברה סובלת ממנה. פוסט טראומה אחרי פיטורים.
להיות מפוטרת ממקום עבודה יכולה להיות חוויה מאוד טראומטית. כתבתי על זה קצת בפוסט שלי על ראיונות עבודה אחרי פיטורים. הבעיה העיקרית היא שהטראומה לא נגמרת בקבלה לעבודה, ממש לא. היא ממשיכה ללוות אותנו לתוך העבודה החדשה שלנו. בגדול, התסמונת מתבטאת בתחושה תמידית של ״עוד רגע הולכים לפטר אותי״. הכנסתי באג לפרודקשן? בטח עוד רגע יפטרו אותי. קיבלתי קוד ריוויו עם הרבה תיקונים? בטח עוד רגע יפטרו אותי. קיבלתי פיצ׳ר קטן או ביקשו ממני לתקן באג? בטח עוד רגע יפטרו אותי. הפרויקט הגדול שלי לא עומד בלוחות הזמנים? בטח עוד רגע יפטרו אותי. בפעם הבאה שאני… טוב, כבר הבנתן.
התחושה הזו, שעל כל טעות קטנה ונורמאלית לחלוטין שאת עושה עלולים לפטר אותך היא משתקת. זו תחושה שיכולה בקלות לעצור את ההתקדמות שלך כי את מפחדת מדי לקחת אחריות ולטעות.
אחד הדברים שעבדתי עליהם הרבה בשנים האחרונות היה ההשתחררות מהתחושה הזו. למדתי לנתח טוב יותר מצבים שאני נמצאת בהם, לזהות מתי הטעויות שלי ממוצעות ומתי הן גדולות. ראיתי מה אני יכולה לעשות כדי להדגים אחריות ולהפוך טעויות להזדמנות צמיחה. זכרתי להתייחס קצת יותר למה שאחרים אומרים, ולא רק למה שאני מפחדת שהם יגידו. הרי קשה מאוד לשמוע מה ראשת הצוות באמת אומרת לך כשקול קטן צועק לך בראש שהיא רוצה לפטר אותך.
השורה שאני תמיד חוזרת עליה בראש שלי היא שמקום העבודה שלי לא עושה לי טובה. חברות לא מחזיקות עובדים כי הם נחמדים או יפים או מכינים מקרונים טעימים. חברות מחזיקות עובדים כי הן מרוויחות מהם, כי משתלם להחזיק אותם. ברגע שהצלחתי להיתלות בתחושה הערך האובייקטיבי שלי היה לי קל יותר יותר להפסיק לפחד שיפטרו אותי כל הזמן.
לסיכום – אני קוראת את הפוסט הזה והוא מרגיש לי מאוד מאוד אישי. התגובה המיידית שלי היא שבא לי למחוק אותו ולהתחבא, אבל אני לא אעשה את זה. בבלוג שלי בכלל וביום האישה בפרט אני שמה לעצמי כמטרה לתת כוח לנשים. ידע זה כוח. אני מקווה שהידע שחלקתי פה בפוסט יעזור לנשים אחרות לעשות את הצעדים והשינויים שהן צריכות כדי לקדם את עצמן.
פוסט חשוב!!
תודה רבה לך עליו
תודה!
קודם כל – הפוסט באמת אישי, וזה מהמם ומרגש ובדיוק בגלל זה, גם נוגע. בתור מישהי המתמודדת עם הפחד הזה שתיארת, שכל טעות היא גורלית ותגלה לעולם את חוסר היכולת שלי (לכאורה! קול בראש, מתי תבין שאני לא חסרת יכולת??), ממש אשמח לשמוע עוד על ״ראיתי מה אני יכולה לעשות כדי להדגים אחריות ולהפוך טעויות להזדמנות צמיחה״. איך יוצאים מה-state of mind של פחד כזה, שבאמת מפריע לצמוח.
פוסט חשוב ומעולה. נקודות ראויות מאוד.
ממש נחמד.
יכול לומר שחוסר ודאות לגבי שכר ותחושה שעושים לי טובה קיימות גם לגברים.
אני גיליתי ששילמו לי הרבה מתחת למה שהייתי יכול כי לא ביקשתי.
תודה!!
תודה רבה!
אלה דברים חשובים מאד ומרגיש מעולה לקבל כאלה טיפים בתחילת הדרך
פוסט חשוב כל כך, משמעותי מלמד והכי חשוב משפיע וגורם לאנשים לחשוב ואולי אפילו להתנהל אחרת. מעלה חיוך על הפנים לקרוא איך את מתפתחת ומשתדרגת ובהחלט נותן כוח להעז !! GO Maya