זמן קריאה: 14 דקות

פוסט זה נכתב על ידי Captain Fwiffo. במקור כשרשור בטוויטר, ולאחר מכן עובד לפוסט ונתרם לבלוג.

למה בחרתי לעזוב?

האמת היא שלא תכננתי לחפש עבודה. בטח שלא עכשיו בתקופת הקורונה כשעובדים מהבית. למי בכלל יש כוח להתחיל חפיפה והתקנות סביבה וכל הג’אז הזה מהבית?

חשבתי על זה לא מעט בשנתיים האחרונות, כי יש משהו במקום העבודה הנוכחי שלי שמעולם לא הצלחתי להתחבר אליו. היום מדברים לא מעט על DNA של חברה ועל Culture Fit, ובאמת יש משהו כזה. קצת קשה להגדיר אותו במילים אבל הוא קיים. 
אני חייב לציין שלא הופתעתי מחוסר ההתאמה הזה כשהתחלתי לעבוד במקום שאותו אני עוזב. הרגשתי אותו גם לפני שהגעתי, תוך כדי תהליך המיון. בגלל נסיבות החיים החלטתי בזמנו שזה בכל זאת מקום העבודה שמתאים לי לתקופה זו בחיי (לפני מספר שנים) ולא טעיתי. חיפשתי מקום פחות תובעני ושה-work-life balance בו נוטה משמעותית לכיוון ה-life וקיבלתי את זה.

סבב ראיונות ראשון – קשיים, מהמורות וזום

יצירת הציפיות

כמו רבים בתחום ההיי-טק, לעתים אני מקבל בלינקדאין פניות שמנסות לפתות אותי להתראיין לשלל משרות. לפני כמה חודשים פנו אליי ממקום שנראה לי מעניין ונחמד. הכרתי מפתח ומפתחת שעבדו באותה החברה, ואחרי שיחת שכנוע עם המגייסת ושיחה עם המפתחת שאני מכיר משם, החלטתי לנסות. “יאללה”, אמרתי לעצמי “ננסה, מה איכפת לי?”.

זה התחיל במבחן בית שהיה די נחמד. אני חובב מבחני בית באופן כללי כי הם יכולים לדמות את העבודה בעולם האמיתי. הגשתי אותו ואמרו לי שמאוד אהבו אותו ולכן החליטו לדלג על הראיון הטכני הראשון ולהעביר אותי ישר לראיון השני.
הראיון השני היה בזום וכיוון שבראיונות בתחום הזה חובבים whiteboard, השתמשנו בתחליף הדיגיטלי.
בדיעבד, כבר פה התעוררה בעיה. בניגוד ללוח לבן רגיל, כזה עם טושים ומחק, בלוח דיגיטלי כל דבר לוקח לי הרבה יותר זמן. יש לוח דיגיטלי שמגיע עם זום והוא ללא ספק אויבי הגדול מכולם כי לוקח (לי) מלא זמן להחליף בין צורה לבין טקסט וכל חוט המחשבה שלי הולך לאיבוד בדרך. בקיצור, התבלגנתי לגמרי.

לא עברתי את הראיון ההוא.
לצערי, הפידבק שקיבלתי היה שהם “הלכו עם מועמד אחר שהיה טיפה יותר טוב”. זה כמובן לא אומר לי כלום. אני גם לא חושב שזה נכון. זו דרך נוחה (עבורם) להודיע לי שלא עברתי. פשוט לא הייתי מספיק טוב. אמרתי לעצמי שגם ככה לא תכננתי לעבור עבודה אבל אני מודה – לקחתי את זה קצת קשה. באמת הצליחו להלהיב אותי. בכל מקרה, בינתיים, כבר היו לי עוד פניות ממקומות אחרים אז החלטתי לנסות גם אותם.

איך להגיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון

התראיינתי בחברה נוספת. כאן הראיון הראשון היה ראיון עם אחד המנהלים הבכירים במחלקת הפיתוח (Head/Director/VP או כל טייטל אחר בסגנון). לא נפוץ, אבל בסדר. שם כבר הבנתי תוך כדי הראיון שאמרתי משהו לא נכון כנראה.
בין השאר אמרתי בכנות שאני לא מתחבר לחברה שאני עובד בה ושיש בה המון עיסוק בחיצוניות, בלצאת מגניבים ושיהיו לנו תמונות טובות בפייסבוק של החברה. כשהמראיין חשב ואמר לי שהוא תוהה אם גם הם חברה כזו, הבנתי שזה לא היה דבר חכם להגיד. בכל מקרה, את הראיון הזה לא עברתי, אפילו לא נשאר זמן לחלק הטכני. פישלתי.
הביטחון העצמי שלי כבר התחיל לרדת ונשאר לי עוד מקום אחד בהמתנה.

איך להתחיל להתפשר

זה היה מקום קטן מאוד שלא ממש התאים לסוג הניסיון שלי, אבל עשיתי שיחה ארוכה עם מנהל הפיתוח ומאוד התרשמתי ממנו. אמרתי לעצמי שזה מנהל שהייתי רוצה לעבוד תחתיו וללמוד ממנו. הוא אמר שלא משנה לו מה הניסיון שלי ואם אני מוכן ללמוד דברים אחרים אז הוא ישמח.
בחברה הזו נותנים מבחן בית ולא בודקים אותו, אלא מציגים את הקוד בראיון. התלהבתי מהמבחן (כמו שאמרתי, אוהב מבחני בית), יצא לי לעבוד עם דברים שלא נגעתי בהם מעולם וסך הכל הגעתי לראיון מרוצה מעצמי.

הראיון נקבע לשעתיים עם שני מפתחים. אני חייב לציין ששעתיים זה די מוגזם, בייחוד אם חורגים מהן כמו שקורה בלא מעט ראיונות. גם כאן, תוך כדי הראיון הבנתי שלא ממש נתתי להם את מה שהם רצו וזה היה ממש לא נעים. כמה לא נעים? לי נוצרה תחושה של “טוב קבענו שעתיים אז נשתמש בזמן שנותר כדי לחבוט בגופה”. כמובן שגם חרגנו מהשעתיים.
היה מתיש ומיותר. כמובן שאחרי יום-יומיים הודיעו לי שלא עברתי. 

מנהל הפיתוח שממנו התרשמתי כל כך שאל אם אני רוצה פידבק יותר מסודר בשיחת טלפון. ברור שהסכמתי, סוף סוף ביקורת בונה שאוכל להשתפר ממנה!

איך לקחת ביטחון עצמי ירוד – ולרסק אותו

איזו טעות. המנהל המרשים אכזב אותי. בגדול הרגשתי ששוב חובטים בי, עם טרקטור.
“המפתחים אמרו ש-50 דקות דיברת על דאטבייסים.”
כן, טוב, אני מאוד אוהב לעבוד עם דאטבייסים והניסיון שלי תמיד היה קשור בהתעסקות עם דאטה. אם הם לא רצו שאדבר על הנושא, למה לא עצרו אותי?.

“ציפינו שיותר תפתח את הראש במבחן.”
אה, למה לא אמרתם? אני אפתח יותר את הראש.

איך לוותר

זה היה פידבק מאוד לא ברור שלא היה  לי מה לעשות איתו חוץ מלהתעצבן. אבל לא רק התעצבנתי – גם התאכזבתי מעצמי. התחושה שלי הייתה שאני צריך להבין את הרמז – זו לא תקופה לעבור עבודה, אני כנראה לא טוב בראיונות בזום, אולי לא טוב בכלל. בואו נרד מהנושא.
באמת, לכמה חודשים הנחתי לזה ושוב עניתי לפניות בלינקדאין ב”מצטער, אני לא מחפש עבודה כרגע אבל תודה.” (אני תמיד עונה לפניות בלינקדאין).

סבב ראיונות שני – Storming the Castle

איך לעלות שוב על הסוס

אחרי כמה חודשים התחלתי שוב להתלבט לגבי מקום העבודה שלי. הפעם גם בהיבט המקצועי. הרגשתי מאוד תקוע בקריירה. שיחה שערכתי עם מישהו ותיק ממני בתחום, מעיין מנטור, נתנה לי פרספקטיבה חדשה על כמה דברים. אני זוכר משימה אחת ספציפית שהתלוננתי עליה כי היא מייגעת וחזרתית. אותו מכר גרם לי להסתכל עליה אחרת. המשימה אולי מייגעת וחזרתית אבל היא חשובה ויש סיבה שדווקא אני זה שעושה אותה. המסקנה של אותו מכר הייתה שדווקא יש עתיד בשבילי בחברה הנוכחית. יצאתי עם ביטחון עצמי מחודש.

פתאום הגיעה עוד פניה בלינדקאין שגרמה לי לחשוב. מגייסת עצמאית דיברה איתי והציעה לי שני מקומות עבודה. היא אמרה שיש עוד אבל שהשניים האלו נראים לה מתאימים לניסיון ולהעדפות שלי. חברה אחת בסדר גודל של 50-100 איש והשניה 300-500 איש. אני מעדיף חברות קטנות יחסית (50-100 מרגיש לי בדיוק בשבילי) אבל עוד הייתי בתהליך של בניית הביטחון העצמי שלי מחדש והסכמתי להתראיין בשתיהן.

מאיה העירה לי שכדאי לכתוב פה על איך הנמכת ציפיות זה סוג של מנגנון הישרדות. אני לא יודע להגיד על זה הרבה, אני מניח שזה נכון. להגיד לעצמי שזה אימון ולקבל מראש את הכישלון הפוטנציאלי ולהתייחס להצלחה כהפתעה – מאוד מוריד מהלחץ. זה מה שעובד לי, בכל אופן. לא בהכרח מתאים לכולם. 

איך הצלחה אחת מעלה את הביטחון העצמי

החברה הראשונה קבעה לי ראיון ראשון חצי-רשמי-חצי-חברי כזה. מסוג הראיונות שאני יותר מחבב למרות שאני לא יודע כמה החברה באמת מצליחה להעריך אותי במהלכם. אחרי זה היה מבחן בית נחמד שהחזרתי תוך יומיים ועברתי ואז ראיון עם ה-CTO. רק פה התחלתי לשקול ברצינות לעבוד אצלם. הראיון הראשון עם הר”צ היה בסדר אבל לא משהו מיוחד. בראיון עם ה-CTO היה ממש קליק. יכולנו לדבר עוד שעות. אני לא זוכר אם הוא שאל משהו טכני (כן סיפרתי לו במה יצא לי להתעסק) אבל אין ספק שזה הראיון שעשה לי חשק לעבוד שם. אני חושב שבכל מקום שתשקלו לעבוד בו, צריך להיות ראיון כזה שעושה חשק לעבוד שם.

נשארה רק שיחת ממליצים, ולאחריה הם החליטו שהם  רוצים אותי. אמרתי להם שאני לא אחתום בלי לבוא למשרדים. קשה מאוד לחוש את ה-DNA של חברה גם ככה כשלא עובדים שם, על אחת כמה וכמה כשהעבודה נעשית מרחוק. למזלי, הם כן באים למשרדים, כל יום צוות אחר. באתי באחד הימים של הצוות המיועד שלי בצהריים וקודם כל – אכלתי איתם ארוחת צהריים. מדהים כמה שזה חשוב. ביום הראשון בעבודה הנוכחית שלי אף אחד לא דיבר איתי כמעט, בטח שלא אכל איתי צהריים. פה, עוד לא חתמתי על חוזה וכבר יושבים איתי כאילו אני עובד ותיק. באמת שההרגשה שזה נתן שווה המון.

איך לא להתערער מחוסר הצלחה

בינתיים, התראיינתי במקום השני שהיה קצת יותר “קשוח”, ולמרות זאת הראיון הראשון היה די מוצלח. הילדים של הר”צ שראיין אותי מתישהו נכנסו וטיפסו עליו והיה די משעשע ושבר את ה”דיסטנס” בצורה מאוד מצחיקה. גם החלק הטכני הלך לי טוב.
בראיון השני – לא כל כך. שוב whiteboard, אויבי המר. הנחתי שאני לא הולך לעבור את הראיון הזה ואכן לא עברתי אותו. אני לא יודע אם על לוח רגיל הייתי עובר, אני כן חושב שהיה לי יותר סיכוי כי היה לי יותר זמן להתעסק בשאלה עצמה ולא בכל מיני צורות על הלוח.

בנקודה הזאת כבר הייתי אחרי 2 ראיונות מוצלחים (אך עדיין בלי הצעה ביד) – בחברה הראשונה בסבב הזה. ההבדל היה משמעותי, כי כשלא עברתי את הראיון הזה אמרתי לעצמי “נו מילא” במקום להתפרק.

איך לבנות תהליך נכון 

החברה השלישית פנתה אליי ישירות בלינקדאין. הם עשו עליי רושם מאוד מאוד טוב כי בניגוד לשניים הקודמים, ה-HR שלהם היו איתי בקשר *כל הזמן*. הם מאוד רצו אותי. התהליך אצלם גם היה הכי ארוך. מהארוכים שנתקלתי בהם.

שלחו לי מבחן Codility (למי שלא מכיר – פלטפורמה לשאלות קוד למפתחים). יש עוד אתרים שעושים את זה (למשל HackerRank) וזה נותן בסיס מאוד ראשוני לבדוק האם הבן אדם מולכם יודע בכלל לכתוב קוד או שהוא שרלטן. לדעתי זה רק ברמה הבסיסית הזו ולא מעבר אבל זה כנראה שווה את זה בשביל הסינון הראשוני.
נלחצתי מאוד מהמבחן המקוון הזה, אך כמובן שלא לצורך כי הוא היה ממש קל. נתנו לי שעתיים וסיימתי בשעה וקצת וגם נתתי להם כמה הערות לאחר מכן לגבי התרגיל.
אחרי המבחן הזה היו להם 3(!) ראיונות טכניים של שעה כל אחד.
מצד אחד, זה יותר מהסטנדרט (שזה שניים ולפעמים גם מבחן). מצד שני, להגביל כל ראיון בשעה בלבד (בלי חריגות) – זה נפלא. מכמה סיבות:

• אני (המועמד) זכיתי לפגוש שלושה אנשים שונים בחברה.
• ראיון של אחד על אחד הרבה יותר מתאים לזום מאשר ראיון עם שני מראיינים, שגם הוא די נפוץ בתעשייה.
• ראיון של שעה לא מתיש כמו ראיון של שעה וחצי (או שעתיים+) ואפשר לשים אותו באמצע היום בלי להיעלם מהעבודה הנוכחית לזמן מחשיד.

הראיון הראשון היה די נחמד עם מפתח בצוות שאליו יועדתי. כבר בראיון הזה התלהבתי. זה היה ראיון שעשה לי חשק לבוא ולעבוד שם.
הראיון השני היה משהו אחר מאוד. נתנו לי לדבר עם אחד הבכירים, דוקטור למדעי המחשב, שקרע לי את הצורה בראיון. בד”כ אני יודע לזהות אם הולך לי טוב או לא ובראיון הזה לא כל כך היה לי מושג. הופתעתי לטובה. בסוף הראיון הוא כבר שאל אותי “אז מה צריך לעשות כדי שתבוא לעבוד אצלנו?”.
אחד הדברים שלמדתי בשנותיי כמרואיין (וכמראיין) זה שכשראיון קשה (במידה נכונה ולא סתם קשה שלא לצורך), זה עושה חשק לבוא לעבוד שם.

הראיון השלישי כבר היה בעיקר סימון וי. ה-HR אמרו לי שיש לי שני פידבקים טובים וכבר רצו לסיים את התהליך כי הם ידעו שיש לי עוד תהליכים במקביל. הראיון באמת היה פחות פורמלי ויותר שיחה וגם אותו עברתי.

גם פה היו שיחות ממליצים וגם כאן ביקשתי לבוא למשרדים. קבעו לי ראיון HR במשרדים אבל לצערי – המשרדים היו ריקים. אז לא ממש הצלחתי לקבל תחושה על המקום ויכול להיות שזו גם הסיבה שבסוף לא בחרתי להגיע אליהם. אבל מאוד התלבטתי.

סיכום ומסקנות

לפני שחתמתי במקום חדש (המקום שבו אכלתי צהריים עם הצוות), חברה מגייסת לחצה עליי להתראיין בחברה שהיא עובדת בה. למרות שהייתי בסוף התהליך עם שתי חברות שהלהיבו אותי, לא היה לי נעים לסרב אז הסכמתי. שם נפלתי בראיון הראשון על כך שאני “תשתיתי מדי”.

למרות שלא באמת רציתי את המקום ההוא ורק התראיינתי כטובה בשביל חברה, אני שמח שעשיתי את זה. למה? כי מהראיון הקצר (והכושל) הזה הבנתי סוף סוף את מוסר ההשכל של הסיפור הזה, שאני מקווה שהצלחתם לשרוד את כולו. הוא עוד מעט נגמר.

אז דבר ראשון הוא לשים לב לתסמונת המתחזה –
התחושה שלא מצליח לי כי אני לא מספיק טוב, שכל השנים שבהן אני במקצוע הצלחתי במזל בלתי יאמן לחמוק מתחת לרדאר של כל המנהלים וכל ההחברות שעבדתי בהן, שעברתי ראיונות עבודה בפוקס ובתואר בטח נפלה טעות טכנית והנה, עכשיו זה סוף סוף מתגלה אחרי שנים שאני בעצם לא יודע כלום.
זהו כמובן חוסר הביטחון שלי זוקף את ראשו המכוער.

דבר שני הוא לזכור שכל מקום מחפש משהו אחר.
במקום אחד אני לא תשתיתי מספיק ובאחר אני תשתיתי מדי. איך זה יכול להיות? כי בשביל המקום הזה אני באמת תשתיתי מדי. בשביל מקומות אחרים אני לא תשתיתי מספיק ובשביל מקום אחד אני לא מספיק פותח את הראש (?!)

אבל, אם מתראיינים מספיק, מוצאים את המקומות שמחפשים בדיוק אתכם. פחות או יותר.
כמובן שברגע שעוברים ראיון אחד, זה מתחיל לבנות את הביטחון העצמי, שעוזר להמשיך לעבור ראיונות. לא בכולם, כי לא עוברים רק על ביטחון עצמי. אבל זה עוזר.

הפוסט הזה התחיל את דרכו בטוויטר בתור שרשור של 38 ציוצים ועבר שכתובים ועריכה אחרי שמאיה הזמינה אותי לכתוב אותו כפוסט בבלוג.
תודה לכל מי שקרא עד עכשיו ובמיוחד למאיה שהזמינה אותי לכתוב בלי לדעת כמה שעות עריכה זה יגזול ממנה.

למי שמעוניין – הנה ההציוץ המקורי.

תודה שקראתם,
מוזמנים לשלוח שאלות ולהתייעץ בכל נושא שהוא.