בשבועות האחרונים התחלתי לחפש עבודה חדשה.
התראיינתי לחברות רבות והיה ראיון מסוים שמאוד רציתי להצליח בו, וכיוון שכך החלטתי להתכונן אליו ברצינות – חרשתי את cracking the code interview ופתרתי עשרות שאלות אלגוריתמיות באתרים יעודיים. ולמען האמת, הלך לי ממש טוב, כשהיום הגדול הגיע כמעט הרגשתי מוכנה.
ואז הגיע הראיון, וקרה דבר מוזר. השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה קלה, ממש קלה. כל כך קלה, שלא ידעתי איך לפתור אותה. השאלה הייתה פשוטה מדי, ואני ביליתי רבע שעה בלחפש את הקאצ’ – את הדבר שהופך אותה למסובכת, הרי לא יכול להיות שזה מה ששואלים אותי בגוגל. אז חיפשתי את הסיבוך – הכנתי דוגמאות, ניסיתי לעשות הכללות ל-n איברים, הסתבכתי עם עצמי עוד ועוד ועוד ובסוף נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי, פאק איט, אני אכתוב סתם משהו שיעבוד. וזה היה בסדר, הפתרון עבד, אבל אני בזבזתי המון זמן ועשיתי רושם רע. על השאלה השנייה כבר עניתי באופן יותר מוצלח, אבל גם כאן פישלתי. עשיתי טעות קלאסית – הסתכלתי על השאלה, אמרתי לעצמי בראש את הפתרון הנאיבי, ומיד התחלתי להסביר למראיין את כל האופטימיזציות ואיך אני אבצע אותן. המראיין כמובן לא הבין את תהליך המחשבה שלי. שוב בזבזתי זמן, שוב נלחצתי.
לשאלה השלישית כמובן כבר לא הגעתי.
לאור הניסיון הלא מוצלח הבנתי שיש לי שתי חולשות שחשוב מאוד שאעבוד עליהן –
אני צריכה להיות מסוגלת לענות גם על שאלות פשוטות (בלי לבזבז זמן על חיפוש ה”טריק”).
אני טובה בלפתור בעיות ולכתוב אלגוריתמים, אבל אני לא טובה בלהסביר את תהליך המחשבה שלי למראיין צעד אחר צעד, ויש לי נטייה לשכוח לציין את הפתרון הנאיבי.
אז חשבתי שכיוון שגם כך אני מבלה בערך 7 שעות ביום בפתירת שאלות, אני יכולה פשוט לכתוב פוסטים מפורטים שמסבירים את הפתרון המלא – כולל הליך המחשבה שלי ואיך הגעתי לפתרון – וכך להתאמן על הכישורים המאוד החשובים הללו.
פוסט ראשון על השאלה הראשונה שנשאלתי בראיון ואיך הייתי צריכה לפתור אותה – https://www.facebook.com/373269916870399/posts/373287953535262/
