הצבת גבולות קריירה

זמן קריאה: 14 דקות

לאחרונה חשבתי הרבה על הנושא של הצבת “גבולות קריירה” בנושאי משימות ותנאי עבודה. הסיבה לכך היא מספר מקרים וסיטואציות שהפגישו אותי עם הגבולות האישיים שלי. הסיטואציות האלה הכריחו אותי לחשוב ולהחליט עד כמה אני מוכנה להתגמש, על מה אני לא מוכנה להתפשר, ומה אני אעשה לגבי זה. 

גבולות אישיים זה נושא כל כך חשוב. הגבולות שלנו פוגשים אותנו כל הזמן – במערכות יחסים עם חברים ומשפחה, בזוגיות, בהורות, בחיפושי עבודה וגם בעבודה עצמה.

יכול להיות שזה נשמע לכן מוזר. כשאנחנו מדברות על גבולות קל יותר לתת דוגמאות לגבולות במערכות יחסים – מה נעים לנו ולא נעים לנו, מה חשוב לנו לקבל ממערכת יחסים ומה אנחנו מוכנות לתת. קצת מסובך יותר לתרגם את הרעיון הזה לעבודה שלנו – מהו גבול קריירה?

ובכן, יש לנו המון גבולות שנוגעים לעבודה שלנו, אבל הרבה פעמים אנחנו לא קוראות להם בשם הזה. אנחנו קוראות להן תחומי עניין, שאיפות, העדפות וכו’. אבל מתי העדפה הופכת לגבול? מתי צריך לקום ולומר שמשהו לא מתאים לכן?

הצבת גבולות היא משימה גדולה, על גבול הבלתי אפשרית לפעמים, והיא מורכבת מארבע משימות חשובות:

1. לאתר ולהבין את הגבולות שלנו.
2. להבחין בין הגבולות הגמישים והגבולות הקשיחים שלנו.
3. לדאוג שאנחנו לא מפרות את הגבולות שלנו.
4. לעדכן את הגבולות שלנו.

למה אני חושבת שזו משימה בלתי אפשרית? ובכן, אני לא יכולה לדבר בשם כולן, ולכן אספר רק על עצמי ועל הקשיים שלי. 

אני, כמו המון מתכנתות ומתכנתים אחרים, סובלת מתסמונת המתחזה. אני די בטוחה שכל העניין הזה של להיות מתכנתת מוערכת זו טעות של הממונים עליי ומתישהו בקרוב, כנראה שבוע הבא, כולם יבינו שאני לא מבינה מה אני עושה ואני אושלך החוצה בבושת פנים.
נשמע מגוחך? כן. 
זה תיאור מדויק של התחושות שלי ושל רבות אחרות? כן.

הפחד הזה הוא מאוד חזק, והוא יכול מאוד בקלות להסיט קריירה של מתכנתת ממסלולה. פחד יכול לגרום לנו לפספס הזדמנויות, להישאר במקומות שלא טובים לנו ולבזבז זמן על משימות ותפקידים שלא מקדמים אותנו.

---

כדי להיכנס קצת יותר לעומק של זיהוי גבולות והצבת גבולות אני רוצה להשתמש בשני מקרים לדוגמא –

הדוגמא הראשונה שלי תעסוק במתכנתת היפוטתית בשם עדי.
עדי היא מפתחת פרונטאנד מזה 4 שנים, היא עבדה בסטארטאפ בינוני ועכשיו היא עובדת בסטארטאפ קטן. היא מוערכת על ידי הממונים עליה וחבריה לצוות הפיתוח. היא מאוד אוהבת לפתח, והיא רוצה להמשיך להתקדם בסולם הטכני – להיות מובילה טכנית, או אפילו ארכיטקטית.

יום אחד ראש הצוות של עדי לוקח אותה לשיחה אישית, ומודיע לה שבעוד מספר חודשים הוא עובר לתפקיד אחר, והוא עומד להמליץ עליה בתור המחליפה שלו. תוך כדי שיחה הוא כמובן מבהיר לה כמה הוא מרוצה ממנה ושלדעתו היא תהיה מצוינת בתפקיד.

מה עובר עכשיו בראש של עדי?

דבר ראשון, אין ספק שהיא מרגישה תחושת גאווה. תמיד נעים לשמוע מחמאות, והצעת קידום היא מחמאה גדולה מאוד. אישור חיצוני הוא משהו שכולנו מעוניינות בו, וכיף לקבל.
מיד לאחר תחושת הגאווה כנראה תופיע השאלה – האם זה משהו שהיא רוצה בכלל לעשות? 
ובכן, לא. יצא לה כבר לחשוב על זה לא מעט, והיא משוכנעת לגמרי שהיא רוצה להתקדם בכיוון טכני, לא ניהולי.

השאלה הבאה שעולה לעדי לראש היא – האם היא יכולה להרשות לעצמה לוותר על ההזדמנות? 
הרי רצונות לחוד ויכולות לחוד – אולי היא לא מספיק טובה כדי להיות ארכיטקטית? יש אפשרות כזו. ראש הצוות שלה מאמין שהיא מספיק טובה כדי להיות ראש צוות. זה קידום, וזה תפקיד טוב וחשוב. מה אם היא תוותר על ההזדמנות הזו, ואז תיתקע לעד כמפתחת בלי להתקדם בציר הטכני. לחילופין, יש סיבות טובות כן לקחת את התפקיד, אולי שנה-שנתיים כראשת צוות יעזרו לה להתקדם לתפקיד טכני גבוה יותר?

הדוגמא השנייה שלי תעסוק במתכנתת היפוטתית אחרת בשם שירה.
שירה היא מפתחת בקאנד מזה עשר שנים, היא עבדה במספר חברות בינוניות ועכשיו עובדת בחברה גדולה. היא מרוצה מאוד מהעבודה, מהצוות שלה ומראש הצוות שלה. שעות העבודה האופייניות בחברה הן תשע עד שש, כשבמקרים דחופים יש גלישה לשעות מאוחרות יותר.

יום אחד ראש הצוות של שירה מודיע לה שהצוות שלה מתחיל לעבוד על פרויקט משמעותי מאוד לחברה, יחד עם מחלקה בארה”ב. לכן, בחודשים הקרובים יתקיימו איתם ישיבות שלוש פעמים בשבוע בשעות הערב.

מה עובר עכשיו בראש של שירה?
תגובה ראשונית יכולה להיות הלם. עבודה בשעות הערב שלוש פעמים בשבוע היא שינוי תנאים די קיצוני. הרעיון לא מוצא חן בעינייה – יש לה הרבה עיסוקים, תחביבים וחברים שהיא נהנית לראות בשעות הערב, והיא לא רוצה לוותר על כך.
אחרי היציאה מההלם היא תשים לב שהיא קיבלה מעט מאוד פרטים על השינוי – האם הישיבות יהיו במקום או בנוסף לעבודה בבקרים? האם היא תוכל להתחבר מהבית או שהיא תוכל להיות במשרד? האם יש לה בכלל בחירה בעניין?

לפני שהיא מספיקה לשאול את כל השאלות שעלו לה, מתחילים להגיע החששות – האם שאר הצוות כבר הסכימו לפגישות, ואם היא תהיה היחידה שתסרב היא תיתפס כמפונקת, או כלא מקצועית? אולי היא באמת מפונקת? מדובר בפרויקט חשוב לחברה, וזה רק כמה חודשים, האם לגיטימי להתלונן? מה יקרה אם היא תסרב? האם יקבלו את זה? יעבירו אותה לצוות אחר? יפטרו אותה?
מצד שני, מדובר בפרויקט גדול ונחשב, עבודה בפרויקט כזה יכולה מאוד לקדם אותה בחברה ולהיראות מצוין בקורות חיים, האם זה לא שווה את ההקרבה?

זיהוי גבולות

גם עדי וגם שירה צריכות לזהות את הסיטואציה כהיתקלות בגבול אישי.
שני המקרים נראים די פשוטים –
במקרה הראשון, עדי צריכה להגיע להחלטה – האם היא רוצה להיות ראש צוות? כן או לא?
במקרה השני, שירה צריכה לברר את כל הפרטים ולהחליט אם היא מסכימה לפגישות הערב, או שהיא תסרב להן ותישא בתוצאות.

האמת היא שזה לא נכון. בשני המקרים ישנה אפשרות שלישית. קשה לשים לב אליה, אבל היא שם, וזו למען האמת האפשרות שרובנו בוחרות בה רוב הזמן. האפשרות השלישית היא לא להחליט.
עדי יכולה להסכים לקידום לראש צוות – לא מכיוון שהיא מעוניינת בתפקיד, אלא פשוט משום שהיא לא הצליחה לשכנע את עצמה להגיד לא.
שירה יכולה להסכים לפגישות הערב, לא כי היא החליטה שזה מתאים לה, אלא כי היא מפחדת לסרב.

האופציה של לא להחליט, לזרום, לשחק את המשחק, או איך שלא תקראו לזה, היא קלה. קלה מדי. כמו כן, היא מאוד מפתה. זו אופציה שלא נתקלת בהתנגדות או הרמת גבות. היא לא פוגעת בנו באופן מיידי, והיא נותנת לנו אפשרות להגיד אחר כך שמה שקרה לא היה אשמתנו או החלטה שלנו, אלא פשוט משהו שקרה לנו. כוח חיצוני.
כשיש לנו אפשרות כל כך קלה, איך אפשר בכלל לבחור אחרת?
חשוב לזכור תמיד, שחוסר החלטה היא החלטה בפני עצמה.

כדי שעדי ושירה יוכלו להחליט מה לעשות ברצינות ובצורה מושכלת הן צריכות לזהות שהן פגשו בגבול אישי, ולחשוב האם הן מוכנות לחצות אותו או לא.
במקרה של עדי הגבול היא סטייה ממסלול הקריירה שהיא מעוניינת בו. במקרה של שירה הגבול הוא התפשרות על שעות עבודה לא נוחות לפרק זמן בלתי ידוע.

הבחנה בין גבול גמיש לגבול קשיח

אחרי שעדי ושירה הבחינו בכך שהן נתקלו בגבול אישי, הן צריכות להבין האם מדובר בגבול גמיש או בגבול קשיח.
גבול גמיש הוא מה שאנחנו קוראות לו בדרך כלל “אזור נוחות”. גבולות גמישים משתנים לאורך הזמן, והם מאוד תלויי סיטואציה – לחצות או להזיז את הגבולות האלה יכול להיות רעיון מצוין שיקדם אותנו. גבול קשיח הוא גבול שאנחנו לא מוכנות לחצות בשום סיטואציה, שחציה שלו תיצור שינוי בתנאי העבודה באופן שאנחנו לא מסוגלות לסבול.

בפני עדי עומדת בפניה הצעה שיכולה להיות מדהימה בשבילה, אבל היא מסיטה אותה מהמסלול שהיא סימנה לעצמה כרגע. יכול להיות שהתפקיד באמת לא יתאים לה, והסטייה מהמסלול הטכני תפגע בה בעתיד. לחילופין יכול להיות  שהיא דווקא ממש תאהב להיות ראשת צוות, וזה מסלול קריירה שהיא תפרח בו וממש חבל לפספס.
אם הגבול של שינוי מסלול קריירה הוא קשיח מבחינת עדי – היא רוצה להתקדם במסלול טכני ולא לסטות ממנו אף פעם. במקרה כזה היא צריכה לסרב לתפקיד ראש הצוות.
אם הגבול הוא רך מבחינת עדי – היא מעדיפה תפקיד טכני אבל מוכנה להתנסות בכל מיני מסלולי קידום בשלב זה של הקריירה שלה. במקרה כזה היא צריכה לשקול את היתרונות והחסרונות, ולהחליט האם היא מעוניינת לקחת את הסיכון ולהתמודד עם ההשלכות, אם יהיו כאלה. 

שירה צריכה להסכים לשינוי קיצוני בשעות העבודה שלה, או לסרב ולנסות למצוא אופציות אחרות.
אם הגבול הוא רך מבחינת שירה – היא מעדיפה לא לעבוד באופן קבוע שעות הערב, אבל זה לא סוף העולם מבחינתה. אולי היא מוכנה להתנסות בשעות האלה במשך כמה חודשים ולראות אם זה באמת מפריע לה. במקרה כזה היא צריכה לדבר עם ראש הצוות שלה, להבין את כל הפרטים, ולהגיע לפשרה שתתאים לה.
אם הגבול הוא קשיח מבחינת שירה – היא לא מוכנה בשום מקרה לעבוד באופן קבוע בשעות הערב. במקרה כזה היא צריכה להבהיר שהיא לא מוכנה לשינוי, ולבדוק איזה אלטרנטיבות החברה יכולה להציע לה.

שמירה על גבולות

נניח ואחרי מחשבה והתייעצות גם עדי וגם שירה החליטו לסרב. עדי החליטה שהיא מוותרת על ההצעה לתפקיד ראש הצוות. שירה החליטה שהיא לא מסכימה לשעות העבודה החדשות.
מה עכשיו? כל אחת מהן צריכה ללכת לראש הצוות שלה, להסביר את ההחלטה שלה, ולעמוד מאחוריה. צעד כזה הוא צעד מאוד מפחיד מהרבה סיבות. אין דרך לדעת באיזו תגובה הן תיתקלנה, ומה יהיו ההשלכות של הבחירה שלהן.

ראש הצוות של עדי עלול לכעוס עליה? אולי היא היחידה בצוות שיכולה להחליף אותו ואם היא לא תיקח את התפקיד זה אומר שגם הוא לא יוכל להתקדם? מה אם הוא ינסה לשנות את דעתה? גם ככה היה לה קשה להגיע לבחירה הזו, אולי הוא ינסה לשכנע אותה לקחת את התפקיד והיא תישבר. 

ראש הצוות של שירה עלול להגיד לה שאין לה אלטרנטיבות. שהיא לא יכולה להצטרף לפרויקט מבלי לעבוד בערבים, ושהיא צריכה לעבור צוות, או גרוע מכך שאין פרויקטים פתוחים אחרים והיא תפוטר? (לא לגמרי סביר, אבל אני בטח לא היחידה שבטוחה שהולכים לפטר אותה כל הזמן, נכון?)

הפחד מהעימות בנושא עלול לגרום לעדי ולשירה לשנות את דעתן, ולחצות את הגבול שקבעו לעצמן.
עדי תיקח את תפקיד ראשת הצוות בניגוד לרצונה, וכיוון שכך כנראה תעשה עבודה לא כל כך טובה. שירה תעבוד בשעות הערב, תרגיש מאוד לא מרוצה, וסביר להניח שבסוף תעזוב.

הסיטואציות הנ”ל הן דוגמאות שלא מבוססות על אף אחד ספציפית, אלא על אוסף בעיות, שאלות וחששות שצפות כל הזמן בשיחות בין מתכנתות. אם אתן לא מצליחות להתחבר לגמרי, נסו לתרגם את הסיטואציות הנ”ל לסיטואציה שאתן הייתן בה, כי יש המון כאלה. 

• משימה שלא רציתן לעשות אבל הסכמתן כי לא היה אף אחד אחר שיעשה אותה.
• העברה לצוות שלא רציתן לעבור אליו אבל הסכמתן כי הוא נחשב ליוקרתי ו”חזק” יותר.
• עבודה עם מישהו שאתן לא מסתדרות איתו – מבחינה מקצועית או אישיותית – כי פחדתן שאם תתלוננו עליו תתויגו כבעייתיות.
• עבודה על פרויקט בטכנולוגיה שכבר לא מעניינת אתכן כי פחדתן שלא תקבלו הזדמנות לעבוד בטכנולוגיה חדשה שאתן לא מכירות.
• דרישות שהן מעבר לתפקיד שלכן – הובלת שיתוף ידע, ארגון הרצאות העשרה וכו’… משימות שבאות על חשבון המשימות הרשמיות שלכן, ופחדתן לסרב לקחת.
• עבודה שלא התפטרתן ממנה כי פחדתן שלא תמצאו אחת טובה יותר.
• ראיון שלא הלכתן אליו כי פחדתן שלא תעברו אותו.
• קידום/העלאה שרציתן ופחדתן לבקש כי חשבתן שזה לא מגיע לכן.

לאורך כל הקריירה שלנו אנחנו מתמודדות עם אינספור סיטואציות קטנות שלא כל כך מתאימות לנו, אבל אנחנו חוששות לנסות לשנות את המצב. אנחנו מעדיפות לזרום, להוריד את הראש, ולקוות שבסוף ישימו לב למאמץ וההקרבה שלנו ויתנו לנו את מה שאנחנו רוצות.

כשאתן מסתכלות על הרשימה הזו ומחפשות את עצמכן, חשוב שתזכרו שלכן ולמקום העבודה שלכן יש כאן אינטרס משותף. מתכנתת שעובדת על פרויקטים מעניינים שמקדמים אותה ומתאימים לה, תהיה מאושרת ופרודוקטיבית יותר. זה המצב הרצוי, לא רק לכן, אלא לחברה כולה. 
רוב הסיכויים שראש הצוות שלכן רוצה שתהיו מרוצות מהמשימות שלכן והתפקיד שלכן. זו האחריות שלכן להגיד לן איפה אתן עומדות. 
אחת הבעיות היא שרוב הזמן, אנחנו לא נתקלות בגבולות שלנו מיד כשההצעה עולה על השולחן, כמו בדוגמאות שנתתי, אלא רק בדיעבד. לדוגמא – יכול להיות שהחלטנו לתת צ’אנס לתפקיד מסוים, וכשהבנו שהוא לא מתאים לנו הרגשנו שכבר מאוחר מדי. הרבה יותר קשה לעצור אחרי שכבר התחייבנו, והרבה פעמים יכול להיות שזה לא יתאפשר, אבל תמיד חשוב להיות מודעות ולתקשר החוצה את התחושות שלנו.

עדכון גבולות

חשוב לי מאוד שלא ישתמע כאילו אני חושבת שכולנו צריכות להיצמד לגבולות שלנו בכל הכוח ולעולם לא לצאת מאזור הנוחות שלנו. גבולות גמישים נשברים כל הזמן. מישהי שלא מוכנה לעבוד באופן קבוע סופ”ש (כמוני למשל) עדיין תעשה משמרות PagerDuty ותעבוד על דברים דחופים במקרה הצורך. זה הגיוני ורצוי.
לגבי גבולות קשיחים – אני חושבת שאנחנו צריכות לבחון אותם מחדש כל הזמן, לבדוק איפה אנחנו לא דוחפות את עצמנו מספיק, ליזום שינויים, לשנות ולהשתנות.  אני מאמינה גדולה בכך שזו האחריות שלנו לשלוט בקריירה שלנו ולנווט אותה, במקום לתת לאחרים לנווט אותנו. גבולות קריירה זה כלי אחד מיני רבים לעשות זאת. 

היום, כשאני מסתכלת אחורה אני יודעת להצביע על המצבים האלה, על טעויות שעשיתי, ולחשוב מה הייתי מעדיפה לעשות בדיעבד. עם הזמן אני משתפרת ולומדת להגיד בזמן מתי משהו לא מתאים לי, ומתי חשוב לי לשנות את תנאי העבודה שלי – לפני שהתנאים האלה מתחילים לפגוע בתפקוד שלי.
לבחון את עצמנו ואת המעשים שלנו זה תהליך חשוב, ובהחלט לא קל, שדורש הרבה זמן ומאמץ. בזכותו יש לנו מידע שיעזור לנו לפעול טוב יותר בעתיד. אני מעודדת את כולכן לעבור את התהליך הזה עם עצמכן.

אני אשמח לשמוע מה דעתכן, אם אתן מזדהות, או חושבות שאני מנותקת לחלוטין מהמציאות. כמו כן, איך אתן התמודדתן עם סיטואציות דומות בקריירה שלכן, ואיזה לקחים יש לכן לחלוק.