היי לכולן!
אז הרבה זמן לא כתבתי פוסט חדש.
החודשים האחרונים היו פסיכיים לגמרי, והתמרון בין עבודה במשרה מלאה מהבית לטיפול בפעוט בן שלוש חסר מסגרת הותיר אותי סחוטה לחלוטין בסוף כל יום.
הקורונה הכתה באחת התקופות היותר עמוסות שלי – הובלתי פרויקט מרגש בעבודה, התנדבתי בשיקודס, פרסמתי פוסטים באופן קבוע, התחלתי פרויקטים מעניינים בבלוג, העברתי הרצאות ואפילו התחלתי לתכנן הגשות לכנסים. ביום בהיר אחד הכל נעצר.
בערך שבוע לתוך הסגר הבנתי שאם אני רוצה לשמור על שפיותי אני צריכה להתמקד בדברים שאני מסוגלת וחייבת לעשות כרגע – עבודה ומשפחה. זהו.
מקום העבודה שלי, ביג פנדה, היה נפלא ותומך בתהליך הארוך של הסתגלות לעבודה מהבית.
העבודה מהבית היתה מאתגרת מאוד, ורוב הזמן הרגשתי רע על כך שאני לא מספיקה לעשות מספיק, שאני לא מתפקדת ברמה הרגילה שלי ולא נותנת את התפוקה הרגילה שלי. הרגשתי אשמה אדירה על כך שבעוד רוב המשק הוצא לחל”ת, אני זוכה לשמור על העבודה שלי, ולא מצליחה לתת את ה-100%.
אחרי הרבה שיחות עם חברות וחברים מהבית, מהעבודה ומבאות, הצלחתי אט אט להשלים עם המצב, להבין שכולנו באותה סירה, ולהאמין שהמיטב שלי כרגע הוא Good Enough.
למה אני מספרת לכן את כל זה?
ובכן, הויתור על הכתיבה בבלוג הייתה אחד הוויתורים הכואבים. התגעגעתי כל הזמן.
כשאני כותבת את הפוסטים שלי אני תמיד מדמיינת שאני כותבת לעצמי של לפני ארבע שנים. מאיה הצעירה הייתה כל כך חסרת ביטחון, והייתה בטוחה שכולם יותר חכמים ומוכשרים ממנה, ושהם פשוט יודעים דברים שהיא לא יודעת. אותה מאיה הייתה שותה את הבלוג הזה, סופגת ממנו טיפים וטריקים ורעיונות, ואולי מצליחה להרגיש קצת יותר טוב עם עצמה. כשהפסקתי לכתוב הרגשתי שאני נוטשת אותה ושאני נוטשת את כל שאר הקוראות והקוראים שלי בתקופה כל כך קשה.
אני בטוחה שהרבה מכן הוצאו לחל”ת, או שבדיוק היו בתהליך חיפוש עבודה כשהעולם נכנס למערבולת, ועכשיו הכל נראה קשה יותר מתמיד. אחרות אולי שקלו להתפטר ועכשיו מרגישות כלואות בעבודה שהן סובלות ממנה, רק כי הן מפחדות לצאת ולחפש משהו חדש כרגע.
כל הפחדים והחששות הרגילים שלנו מתעצמים בתקופה כזו, זה כל כך הגיוני. אני לא יודעת מה עומד לקרות, ואני לא במצב לתת עצות, אבל אני מאמינה שבסוף הכל יהיה בסדר ומחזיקה לכולנו אצבעות.
היום בבוקר קמתי בתחושה שאני חייבת לכתוב משהו בבלוג, שאפילו אם כל מה שיש לי לתת זה 2% מהאנרגיה שלי, אני רוצה להקדיש את שני האחוז האלו לכתיבת פוסט.
אז התחלתי לשאול את עצמי, מה אני יכולה לכתוב עם פירורי האנרגיה שנשארו לי?
האלגוריתמים שאני כותבת, אפילו הפשוטים ביותר שבהם לוקחים כמה שעות טובות (לכל הפחות).
המדריכים שאני כותבת דורשים אפילו יותר עבודה, ימים שלמים בדרך כלל, כי כל כך חשוב לי שהם יצאו מושלמים ושימושיים.
בהיעדר רעיון טוב אחר, החלטתי ללכת על אחת מאהבותיי הגדולות – קיצורי דרך, ולכתוב על קיצור דרך מגניב שאני משתמשת בו המון – ssh tunnels.
כיוון שההקדמה הזו, שהייתה אמורה להיות כמה שורות יצאה עמוד שלם, אני מנתקת אותה מהפוסט הטכני כדי שמי שתרצה תוכל לדלג.
מי שהגיעה עד לכאן – תודה לך, ואת יכולה להמשיך לקרוא פה.
